נעים מאד,
שמי הדס אופיר
נשואה ואמא ל-3 ילדים מקסימים, מהנדסת חשמל (תואר שני) ויזמת, מייסדת "מידעל'ה".
הקמתי את "מידעל'ה" בעקבות ההבנה שהמירוץ האינטנסיבי שנקרא "החיים שלי" מתחיל לגבות ממני ומהמשפחה שלי מחיר שקשה לי לשלם.
...ואז הבנתי!
בגיל 40 ילדתי את בני השלישי ובזמן חופשת הלידה פתאום הייתה לי הזדמנות לאכול צהריים עם ילדיי הבוגרים ולשמוע איך עבר עליהם היום. על אף שבסיום הארוחה כל אחד פנה לענייניו, נהניתי מאד מהזמן המשותף הזה ושמתי לב שהאוירה בבית בתקופה זו השתפרה מאד. התחלתי להבין שהגישה שלי היא זו שדורשת תיקון, ולא הילדים.
התחלתי לחפש אלטרנטיבה לעבודה שלי בהייטק.
כזו שתאפשר לי להיות יותר בבית, ומצד שני תספק לי תחושת משמעות ואתגר אינטלקטואלי כפי שהיה בעבודה הקודמת.
וזו בדיוק הסיבה שהקמתי את מידעל'ה!
החזון שלי הוא לעזור להורים לילדים בגיל בית ספר יסודי, ובפרט להורים עסוקים, שרוצים לתת יותר תשומת לב חיובית לילדים שלהם, להעשיר את עולמם ולתמוך בהם בהתמודדות עם מטלות בית הספר. מי כמוני מבינה את העומס היומיומי שאתם חווים ואת הקונפליקט המתמיד בין הרצון לתת את המיטב שלכם בעבודה לעומת הרצון להשקיע את המיטב שלכם במשפחה. זה קשה. בגלל זה פיתחתי עבורכם כרטיסי הפתעה של תשומת לב והעשרה, משחקים לימודיים להדפסה וערכות פעילות לזמן איכות בקלי קלות. כאמא עסוקה שעובדת הרבה שעות תמיד חיפשתי פתרונות יצירתיים, קלים למימוש ומהנים עבור הילדים שלי, והמוצרים והתכנים שלי מבוססים על הנסיון הרב שצברתי בנושאים הללו.
ואם הגעתם עד לכאן ומעניין אתכם להמשיך לקרוא: כאן תוכלו להכיר את הסיפור מאחורי המוצר שלי, חידות מתגרדות.
משבר גיל הארבעים...
לקראת גיל 40, כששני ילדיי הגדולים למדו בבית הספר היסודי, התחלתי להרגיש קושי הולך וגובר בהתמודדות עם הילדים בהקשר של מטלות הבית ובית הספר. אחרי שנים של עבודה מספקת כמהנדסת ומנהלת בהייטק, התחלתי לאט-לאט להרגיש שאני חיה במירוץ: ברגע שסיימתי לוודא ביצוע של משימה אחת, צצו עוד שלוש. הזמן המועט שבו לא הייתי בעבודה התמלא די מהר במטלות השוטפות ולא נשארו לי אנרגיות להקשיב להם, להכיל, להעצים אותם. התקשורת עם הילדים הלכה ונשמעה יותר ויותר כמו סדרה של פקודות והתרכזה בעיקר בצרכים שלנו ופחות באלו של הילדים: תסדרי מערכת, תסדר את החדר, בוא נתכונן למבחן, תלכי להתקלח...
ראיתי את הילדים שלי נסגרים
הם העדיפו לשקוע במסכים במקום לנהל איתי שיחה משמעותית. כשהייתי מגיעה הביתה מהעבודה, טרודה ומותשת, שקעתי בים המטלות ולא היה לי זמן וכוח לשבת לזמן משמעותי עם ילדיי.
ובינינו, הרגשתי שגם אותם זה לא כל כך עניין: משחק קופסה או סתם שיחה קלה לא תמיד היוו אטרקציה מלהיבה מספיק יחסית לגירוי שהמסכים סיפקו להם. ולארגן בילוי מלהיב יותר ושלא כרוך בהוצאת כסף גדולה דרש ממני להשקיע מחשבה וזמן. אז ויתרתי.
לקבל מהם שיתוף פעולה הפך להיות משימה בלתי אפשרית. כל בקשה, קטנה כגדולה, עוררה ויכוח וגררה בקשות חוזרות ונשנות. ותסכול. שהפך לרוגז. ורוגז שהפך לצעקות. צעקות שהפכו אחר כך לרגשות אשם וייסורי מצפון. זה היה מתסכל ומתיש והרגיש כמו דרך ללא מוצא. לא ידענו מה אפשר לעשות אחרת.
