חדשנות או ישנות? בדיקת היתכנות

לפני שבועיים וחצי נסעתי את כל הדרך ללונדון שבאנגליה כדי להשתתף בכנס Bett 2019, כנס לחדשנות בחינוך. לא נסעתי לשם לבד. הנסיעה הזו היה במסגרת משלחת שאורגנה מטעם קבוצת הפייסבוק "אננס: גישה לעולם חדש" (מוזמנים להצטרף).

לפני הכנס היתה לנו פגישת הכנה שבה הכרנו קצת אחד את השני וגם שמענו הרצאה מרתקת מהעתידן תומר סימון. תומר דיבר על מגמות בעולם החדש ובעיקר על כך שרובוטים הולכים להחליף אותנו בחלק גדול מהעבודות שאנחנו עושים.

נשמע כמו מדע בדיוני? אולי.

אבל זה כבר ממש קורה, והולך ותופס תאוצה בכל יום שעובר.

רוצים כמה דוגמאות מוחשיות?

הנה לדוגמה צילום וידאו ממסעדה בסין שבה כבר אין מלצרים. והיא ממש לא היחידה...

והסרטון הבא מתאר מהלך שקרה בשרותי הדואר בסין: העובדים שמיינו את הדואר הוחלפו ברובוטים ותשתית מתאימה, והושארו רק מספר מצומצם של עובדים שמוסרים להם את החבילות.

תציצו. תציצו רגע בסרטון. זה רק דקה וחצי.

מה דעתכם? כמה סיפוק ומשמעות הבחור הזה מקבל בעבודה שלו? לא הרבה.

ואי אפשר גם לעשות הפסקת סיגריה עם הרובוט או להחליף איתו בדיחות. מבעס.

מה שקורה בעצם הוא, שעם התקדמות הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, יותר ויותר חלקים בעבודה שלנו מוחלפים בטכנולוגיה. והטכנולוגיה... ובכן... היא לא מתעייפת, היא לא שוכחת, היא לא צריכה הפסקת קפה או צהריים, לא צריך להוציא אותה לפעילות גיבוש לעובדי החברה... ובטווח הארוך היא עולה הרבה הרבה פחות מעובד אנושי. ואם היא חס וחלילה נשברת או מתפגרת – אז מתקנים.

זה אומר ששוק העבודה משתנה מאד. כבר עכשיו. ובשנים הקרובות יהיו עוד המון שינויים. עבודות מסויימות כבר לא יהיו קיימות, ותפקידים חדשים יצוצו. כולם יודעים את זה כבר. אך מערכות החינוך (לא רק שלנו, בכל העולם) מתקשות להתמודד עם השינויים ולמעשה עדיין לא התאימו את עצמן למה שקורה. העולם הוא לא אותו העולם של לפני 300 שנה, אבל שיטת הלמידה היא כמעט בדיוק אותה שיטה: התלמיד יושב בכיתה, מקבל ידע שהמורה מעביר, משנן, עובר את המבחן, ובמקרה הטוב זוכר מזה קמצוץ. במקרה הפחות טוב - שוכח הכל. למה? כי הלמידה היא פאסיבית ולא עושים בזה באמת שימוש ביום-יום. אז מה כן? האם הפתרון הוא למידה אקטיבית? למידה תוך כדי משחק או עבודה על פרוייקט? אולי.

מצוידת בתהיות ובתובנות הללו יצאתי לכנס, בתקווה למצוא בשורה חדשה.

ולמי שאין כוח להמשיך לקרוא – אקפוץ לשורה התחתונה כבר עכשיו – לא מצאתי כזו.

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה היה בכנס וגם אחריו – מוזמנים להמשיך לקרוא... :-)

היום הראשון של הכנס

התחיל בהסתובבות בדוכנים השונים. המיתחם פשוט ע נ ק, ולמרות שהייתה לי מפה ביד, העדפתי לזרום לאן שעיני לקחו אותי. ראיתי רובוטים, ועוד רובוטים, ועוד קצת רובוטים. הרעיון כאן הוא ללמד את התלמידים תכנות תוך כדי שהם מנסים לגרום לרובוט לבצע כל מיני משימות. ראיתי גם דוכנים שעסקו במשקפי מציאות מדומה (Virtual Reality) ודוכנים עם משחקי הרכבה שנועדו ללמד תכנות כאשר כל חלק מייצג פקודת מחשב, וחיבורים שונים שלהם יוצרים תכניות מחשב שונות. דוכנים עם "קיטים להרכבה" שמכילים בקרים עם הרבה נורות צבעוניות שניתן לתכנת.

והכל צבעוני ומעוצב יפהפה ונראה סופר מגניב והייטקי.

האמת? לא הבנתי מה אני עושה שם.

זאת אומרת, לא הצלחתי לגשר בתוכי על הפער בין הצבעוניות המהממת והתחושה של "לונה פארק" לבין התמונה האפרורית שאני מכירה של מערכות החינוך.

בפרט זו הישראלית.

בפרט בבתי הספר שבהם ילדיי לומדים.

כן, בתי הספר שבהם יש לוח מחיק ומחשב אחד בכיתה שלפעמים עובד ולפעמים לא.

בתי ספר שבהם התלמידים מגיעים עם ספרים ומחברות (או - אם מדובר ספציפית בילדים שלי - שוכחים אותם בבית) ולא עם טאבלט שמחובר "לענן".

בקיצור, הרגיש לי מנותק לגמרי מהמציאות שאני מכירה. מרחק שנות אור.

ואם אני - מהנדסת שבאה מהתעשייה ויודעת תכנות - יוצאת המומה ואפילו מותשת מכל השפע הזה... מה תרגיש מורה שבמשך 20 שנה מלמדת באופן מסוים ופתאום באים ומחברים לה לוח אינטראקטיבי בכיתה? שמים לה רובוטים על שולחן, ומסבירים לה שהיא צריכה להתחבר לאפליקציה כדי לבדוק את שיעורי הבית שהילדים הגישו ב-Cloud?

או מיי גד!!! אז איך עושים את זה?

בסוף היום, אחרי שהתאספנו כל חברי המשלחת וחלקנו את החוויות שלנו, הסתבר לי שלא הייתי היחידה שהרגישה ככה. אוסף אקראי של חברות, מצוינות ככל שיהיו, שכל אחת פועלת באופן עצמאי ומנותק מהאחרות - לא יכול להביא בשורה בתחום החינוך. רכישת סט רובוטים מתוחכם לבית הספר לא באמת תגרום לשינוי משמעותי באופן שבו מלמדים ומנחילים ידע. לכל היותר, התלמידים ייהנו משעה "מגניבה" במערכת השבועית (זאת אומרת, עד שהרובוטים יתקלקלו כמובן).

ברשותכם אני אדלג על המשך התערוכה (כבר הבנתם את רוח הדברים), ואעבור ליום השלישי, שבו ביקרנו בבית הספר היסודי "סיני" שבפרברי לונדון. זהו בית הספר היהודי הגדול ביותר באירופה ובו לומדים 660 תלמידים, ושם חווינו חדשנות בחינוך בכל הרמות, ולא רק בטכנולוגיה.

בביה"ס הזה הטכנולוגיה מוטמעת בכל רמות הגיל, אך יחד עם זאת בית הספר מסתכל על כל תלמיד כאדם שלם בעל גוף, רגש ומחשבה ומנסה לספק את הצרכים של התלמידים בכל אחד מהרבדים הללו. התלמידים לומדים קידוד באופן חוויתי כבר מגיל הגן אבל זו לא המהות. זה רק עוד נושא בתוכנית הלימודים. יש מסך גדול בחצר בית הספר – הוא משמש להרקדות ולהפעלות בחוץ. יש חדר ויסות חושי, מוחשך ומלא בכריות, שמאפשר לתלמידים הזקוקים לכך לקחת רגע פאוזה מההמולה ולהירגע. יש חדר מחשבים. יש חדר שבו אופים עוגיות או מכינים סלט או עושים ניסויים מלכלכים בכימיה.

בקיצור - הטכנולוגיה כאן היא עוד כלי שעוזר בלמידה, לצד כלים רבים אחרים.

פגשנו שם את אחת מהמורות לשיחה אישית (בתמונה), והיא סיפרה איך היא עברה ממורה של לוח וגיר למורה שמשתמשת בלוח אינטראקטיבי, מחשב וכלים טכנולוגיים באופן שוטף. הם עשו את המעבר הזה כבר לפני מעל 10 שנים, והיא אכן מעידה על כך שזה היה לא פשוט. אבל זו הייתה האג'נדה של בית הספר. ומורה טוב, כמו בעלי מקצוע רבים אחרים, חייב להיות פתוח כל הזמן ללמידה והתפתחות (שלו! לא של התלמידים) ומורה כזה יכול לצלוח את תהליך השינוי. מורים יצאו להשתלמויות וחזרו ולימדו את עמיתיהם למקצוע בבית הספר.

"ואם תנסו היום לקחת לי את המחשב", היא אומרת, "אני לא אוותר עליו בשום אופן!"

גם היום, היא מעידה, השינויים הם רבים וקורים כל הזמן, "ולפעמים", היא מחייכת, "יש כלים שאני פשוט לומדת יחד עם התלמידים שלי. אני אומרת להם – בואו נלמד את זה ביחד כי גם אני לא מכירה. ולפעמים הם אלו שמלמדים אותי."

היה ביקור מרתק, ויצאתי אופטימית.

ראיתי איך הטכנולוגיה משתלבת בחינוך ולא משתלטת עליו.

ראיתי מורים ש(נראה לפחות) נהנים ממה שהם עושים, וחשים שהם מתפתחים ביחד עם התלמידים.

האם התלמידים בבית הספר הזה יוצאים עם כלים יותר טובים לעולם החדש?

כלומר, בהשוואה לילדים שלי שלומדים בישראל עם לוח מחיק ומשחקים "פורטנייט" בבית...?

אני לא באמת יודעת.

אבל ממה שראיתי כאן, לפחות יש רצון ויש מוטיבציה של המנגנון ושל הצוות להתאים את עצמו, וזה לדעתי הכיוון. הקדמה לא תעזור אם המורים נשארים מאחור. הטכנולוגיה יכולה לעזור באיתור והנגשת הידע, אבל ההכוונה, ההנחיה, הערכים שמונחלים והפרגון לתלמיד זה משהו שרק מורה אנושי יכול לעשות.